השופטת ע' ארבל:
ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ') בת"פ 1952-12-11 ובת"פ 6843-08-11 מיום 31.5.12 בו הושת על המערער עונש מאסר בפועל בן 20 חודשים, תשעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי של המתלוננים. המערער מערער על חומרת עונש המאסר שהושת עליו, והמדינה מערערת על קולתו.
העובדות הצריכות לעניין
1. המערער הודה בעובדות כפי שפורטו בכתבי האישום שהוגשו נגדו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בכתב האישום המתוקן הראשון נטען כי המערער ושותפו הזמינו שליח פיצה ושדדוהו באיומי סכין בעודם רעולי פנים. המערער ושותפו אחזו את המתלונן בצווארו, אזקו אותו, נטלו ממנו טלפון נייד, וכן סכום של כמה מאות שקלים ותיק.
על פי עובדות כתב האישום השני, המערער נכנס לסניף בנק הדואר בבאר שבע כשהוא חובש קסדה ומרכיב משקפי שמש, ונושא על גופו חפץ הנחזה לאקדח. המערער אחז בחפץ בידו, מסר לפקידה פתק עליו נכתב "לרוקן את הקופה", ונטל מהפקידה סכום של 4,000 ש"ח.
2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער לפי הודאתו בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים גזר בית המשפט על המערער את העונשים האמורים לעיל. בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי נאמר כי המערער הוא תושב באר שבע בן 28, נשוי בשנית ואב לארבעה, אשר לא עבד באופן מסודר עובר למעצרו. לטענת המערער, חייב הוא סכומי כסף משמעותיים למוסד לביטוח לאומי בשל אי תשלום מזונות עבור ילדיו באופן מסודר. בהיותו משוחרר במעצר בית, שיתף המערער פעולה עם שירות המבחן במסגרת קבוצה טיפולית. כמו כן ציין שירות המבחן כי אחותו נפטרה ממחלת הסרטן בילדותה, ולאחרונה התגלו אצל שני הוריו גידולים סרטניים. המערער התחתן לראשונה בהיותו בן 20. ילדיו מתגוררים עם גרושתו כאשר הוא מצוי עימם בקשר. בעת עריכת התסקיר, התגורר המערער עם אשתו וביתם בבית הוריו בשל תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו. שירות המבחן סבר כי נוכח לקיחת האחריות מצד המערער והלחצים בהם היה נתון עובר לביצוע העבירות, וכן בעקבות המסלול השיקומי בו החל הכולל גם תהליך של חזרה בתשובה - יהא זה נכון להימנע מהטלת מאסר בפועל ולאפשר למערער מסגרת תומכת אשר תקנה לו כלים להתנהגות נורמטיבית בחברה תחת פיקוח שירות המבחן. לנוכח המלצה זו סבר שירות המבחן שיש להעדיף את האינטרס השיקומי ולהטיל על המערער מאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה והתחייבות.
3. כאמור, לא קיבל בית המשפט המחוזי את המלצת שירות המבחן והטיל על המבקש עונש מאסר בפועל בן 20 חודשים. בית המשפט שקל לחומרה את העובדה שהמערער מוצאו ממשפחה נורמטיבית שלא דחפה אותו לחיי פשע. המערער, כך ציין בית המשפט המחוזי, "בחר להתחתן בגיל צעיר, בחר להביא שלושה ילדים לעולם, וילד נוסף מנישואין נוספים, ומאידך בחר שלא למלא את חובותיו כהורה ולא דאג לפרנסתם" (עמ' 15 לגזר הדין). המערער בחר בדרך הפשע מתוך מספר אופציות שהיו פתוחות בפניו. עבירת השוד היא עבירה חמורה ביותר אשר פסיקת בית משפט זה קבעה לא אחת כי יש להטיל בגינה עונש מאסר בפועל. עבירה זו פוגעת בציבור קורבנותיו, ברכושם ולעתים בגופם, ומטילה אימה על הסביבה כולה - כל זאת לשם עשיית רווח כספי קל. מאידך, נתן בית המשפט משקל לקולא להודאתו של המערער בשלב מקדמי, אשר אף הביאה לחיסכון בזמן שיפוטי יקר, ולעובדה שהוא מבקש לעשות שינוי בחייו. כמו כן, התחשב בית המשפט בשיתוף הפעולה של המערער עם שירות המבחן, ובעברו שאינו מכביד.
מכאן הערעור שלפנינו.
4. הערעור שהוגש מטעם המערער (ע"פ 5265/12), נסב על חומרת העונש שנגזר על המערער. הסנגור התמקד בעיקר בטענה לפיה בית המשפט המחוזי שגה משלא אימץ את המלצת שירות המבחן לפיה ראוי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל, זאת בניגוד לפסיקה כפי שפורטה בנושא זה. לדידו, בית המשפט שגה כשלא העדיף את האינטרס השיקומי של המערער על פני יתר האינטרסים כגון הרתעה וגמול, ולא שעה לעמדת שירות המבחן באומרו כי מאסר בפועל יוביל להתדרדרות במצבו של המערער. כמו כן מלין הסנגור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתו לדחות בשלושה חודשים את מועד הטיעונים לעונש על מנת לאפשר למערער להוכיח את כנות כוונותיו להשתקם, וכן בכך שלא העניק משקל הולם לנסיבותיו המשפחתיות הקשות של המערער. בשל כל האמור מבקש הסנגור לקבל את הערעור ולהשית על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות לצד צו מבחן בלבד, או, לחילופין, להקל באופן משמעותי בעונש שהוטל על המערער. בדיון שלפנינו הוסיף הסנגור וטען שיש לדחות את הערעור שהגישה המדינה כיוון שהערעור הוגש במועד האחרון להגשתו ולאחר שניתן עיכוב ביצוע עונש המאסר בבית משפט זה. עוד צוין כי הפסיקה שהובאה מטעם המדינה אינה רלוונטית לענייננו. כמו כן ציין הסנגור את דרכה של ערכאת הערעור שלא להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים קיצוניים בלבד.
5. הערעור שהוגש מטעם המדינה (ע"פ 5483/12) נסב על קלות העונש. נטען כי בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המערער יתר על המידה. לדידה, שגה בית המשפט כשלא נתן משקל ראוי לעובדה שמדובר בשני מעשי שוד נפרדים, אשר לא נעשו בספונטניות ומתוך דחף רגעי אלא בשיטתיות ולאחר תכנון מראש. עוד טוענת המדינה כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לפגיעה במתלוננים אשר חוו חוויה קשה ומאיימת. לשיטתה, בעבירות מסוג זה אשר מהוות חזון נפרץ במחוזותינו קמה חובה של ממש להשית עונש הולם את חומרת המעשים. כמו כן נטען כי גזר הדין לא נתן משקל מתאים לעברו של המערער אשר לו שני רישומים בגין עבירות איומים והיזק לרכוש במזיד. מכך ניתן ללמוד שהמערער לא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו כדי לחזור לדרך הישר. יתר על כן, כך לטענת המדינה - המערער לא מסר את שמו של שותפו לביצוע מעשה השוד הראשון - ואף לא השיב את כל הכספים שנשדדו מבנק הדואר במעשה השוד השני. מכאן יש כדי ללמוד כי המערער למעשה לא הביע חרטה מלאה בגין מעשיו אלו. לבסוף, טוענת המדינה כי בגין כל אחד מהאירועים בהם הורשע המערער מתחייבת ענישה מחמירה מזו שהושתה עליו בבית המשפט המחוזי - קל וחומר כאשר מדובר בשני מעשים נפרדים עם קרבנות שונים. מנימוקים אלו מבקשת המדינה מבית המשפט לבטל את גזר הדין ולהחמיר באופן משמעותי בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.
6. במסגרת הדיון שבפנינו סקרה נציגת שירות המבחן את מצבו השיקומי של המערער בהתבסס על התסקיר העדכני שהוגש מטעם שירות המבחן. נציגת שירות המבחן טענה כי מהקשר הרצוף ששירות המבחן מקיים עם המערער עולה שהוא לוקח אחריות, ושהוא בעל יכולת שיקום טובה. שירות המבחן התרשם כי בעקבות עונש המאסר שהוטל עליו הפנים המערער את הבעייתיות שבהתנהגותו ושהוא נמצא בתהליך שיקומי מתקדם. על כן, חזר שירות המבחן על המלצתו לפיו על בית המשפט להמיר את עונש המאסר בפועל בעונש מאסר בעבודות שירות.
דיון והכרעה
7. לאחר שבחנו את כתבי הערעורים ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעורים להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.09)). לא שוכנענו כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים המצדיקים את התערבותנו.
8. על חומרת עבירת השוד עמד בית משפט זה פעמים רבות. וכך נאמר בע"פ 5901/10 גולקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.11):
" י"א. כבר נשפכו דיואות רבים על חומרתה של עבירת השוד, המצדיקה ככלל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. לא כל שכן כשהיא נעברת בצירוף נשק ("קר" במקרה דנא), ובנסיבות חמורות. בטחונם האישי של עוברי אורח הוא יעוד מרכזי של בתי המשפט, ועליהם לעמוד בו, וליתן ידם להנחלת התחושה כי היורד לבטחונם, לכבודם ולרכושם של בני אנוש אחרים, דינו מאסר משמעותי."
עבירה זו אסור לה שתקנה אחיזה במחוזותינו ועלינו לפעול לעוקרה היכן שניתן. עבירת השוד פוגעת בציבור הקורבנות המסוים במסגרת האירוע, כמו גם בכלל האוכלוסייה כאשר גורמים עבריינים מאיימים על שלומה ורווחתה. על בתי המשפט להעביר מסר מרתיע לכל מי שבוחר להשיג רווח 'קל' בדרך עבריינית תוך פגיעה באנשים תמימים הנקרים בדרכם. כאמור, בנסיבות רגילות הרתעה זו צריכה לכלול מאסר בפועל.
9. בית המשפט המחוזי שקל את מכלול השיקולים בהדגישו לחומרה את המניע הפסול שהביא את המערער לבצע את העבירות, חרף הרקע הנורמטיבי של משפחתו. כאמור, למערער ילדים לקטנים אך הוא לא עמד בחובותיו לפרנסם באורח הגון. מדובר בשני מעשי שוד נפרדים אשר כל אחד מהם כלל תכנון והכנה מוקדמים ולכל אחד מהם קרבן נפרד. מנגד, התחשב בית המשפט המחוזי במסגרת השיקולים לקולא בשיתוף הפעולה של המערער עם שירות המבחן, הודאתו בשלב מוקדם ועברו שאינו מכביד. בית המשפט המחוזי הפך כל אבן והתייחס לכל נקודה. נוכח כל האמור איננו רואים טעם להפחית מעונשו של המערער.
הוא הדין גם באשר לערעור המדינה. שלא כדעתה, איננו רואים להחמיר בעונשו של המערער וזאת כיוון שנמצא, כאמור, שבית המשפט המחוזי שקלל את השיקולים הרלוונטיים תוך מתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער והצורך לאפשר לו לשקם את חייו וחיי משפחתו בתוך פרק זמן סביר. לפיכך, סבורים אנו שבתוצאת גזר הדין קיים איזון ראוי בין השיקולים השונים ותקופת המאסר שהוטלה על המערער הולמת את מכלול נסיבות העניין. בשל כל האמור איננו מוצאים מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי והחלטנו לדחות את שני הערעורים, ערעורו של המערער וערעור המדינה.
לפני סיום ברצוננו להביע תקווה כי המערער יתמיד וישלים את מסלול השיקום בו הוא החל במסגרת טיפולית של שירות המבחן. הדעת נותנת כי הדבר יעמוד לזכותו בשעה שיידון שחרורו על תנאי, בלא שניטע מסמרות.